ישראל מחויבת לטיפול בתופעת המינים הפולשים, בין היתר מכוח מחויבות לאמנות בינלאומיות, חתירה לעמידה בנורמות שקובע ארגון OECD, ועמידה בנורמות סחר בינלאומיות. יש להגביר את מודעות הציבור הרחב ומקבלי ההחלטות לגבי האיום הגלום בכך שגבולותיה של מדינת ישראל פרוצים לפלישות ביולוגיות לא מכוונות. את המודעות יש לתרגם לחקיקה שתייצר מנגנוני מניעה אפקטיביים, שימזערו את הסיכון מחדירת המינים הפולשים לישראל. מדינת ישראל אינה ערוכה כראוי למניעת נזקים מחדירה של מינים זרים פולשים לתחומה. חדירת המינים הזרים הפולשים היא סוגיה של בטיחות ציבורית אשר ארגון ה־ OECD ממליץ לטפל בה באופן מערכתי, ואמנת המגוון הביולוגי קוראת לצדדים החברים בה לנקוט פעולות משמעותיות להתמודדות עימה. למרות פעולות רבות וחשובות המבוצעות על ידי רשויות שונות, ובראשן משרד החקלאות, משרד הגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים, ניהול סכנת מינים פולשים הוא מבוזר ואינו יעיל מספיק.
יש לתקן את החקיקה הלקויה בישראל, שעיקרה חד מימדי (מניעת נזק לחקלאות) והיא חסרה מענה מקיף לאיומים על תחומים נוספים שהגנתם חיונית לציבור הישראלי. החקיקה הקיימת אינה מונעת כראוי את חדירת המינים הזרים בעלי פוטנציאל הפלישה למדינה, אינה מסדירה טיפול אפקטיבי במינים פולשים קיימים וחלקה אף מגנה על מינים פולשים (כמו מרכיבים בפקודת היערות ובאכרזת ערכי טבע מוגנים). בנוסף, יש להפנות תקציבים משמעותיים לחיזוק ותגבור מאמצי המניעה של חדירת מינים זרים פולשים בגבולות ובמסופי המטענים.
יש לטפל בנושא בצורה מערכתית, על פי שלושה קווי הגנה:
א. מניעת חדירה לישראל – להקים ולתקצב גוף ייעודי לטיפול כולל במניעת חדירה של מינים זרים בעלי פוטנציאל פלישה לישראל גוף זה יגן על כלל האינטרסים הציבוריים, המקיפים לא רק את הגנת החקלאות אלא גם הגנה על המגוון הביולוגי, המים,התשתיות, בריאות הציבור והתיירות.
ב. ביעור מוקדים חדשים של מינים פולשים – להקים ולתקצב היערכות מוקדמת לאיתור וביעור של מוקדי פלישה חדשים.
ג. צמצום הפצת פולשים שהתבססו – לנקוט פעולות לצמצום אמצעי ההפצה של מינים פולשים בתוך ישראל (בתחום חיות המחמד, הגינון, המחצבות והתשתיות).
