קו ההגנה הראשון כנגד תופעת מינים פולשים היא מניעת כניסתם למדינה. בשלב זה הרגולציה הינה האפקטיבית ביותר מבחינת עלות-תועלת. משנכשלו מאמצי מניעת החדירה, הפעולה האפקטיבית הבאה הינה מניעת הפצה, וטיפול מוקדם המתבסס על איתור מוקדם ויכולת תגובה מהירה. שלב הממשק והקטנת ההשפעות בשטח הוא שלב של "קרב מאסף", בניסיון (שבדרך כלל הוא יקר ולא אפקטיבי) לצמצם את הנזק. להלן המחשה גרפית של סדרי העדיפויות לטיפול:
הם מניעת חדירה, ניטור וטיפול מוקדם, מניעת והפצה והקטנת השפעות של מינים פולשים.
ישראל מחויבת לטיפול בתופעת המינים הפולשים, בין היתר מכוח מחויבות לאמנות בינלאומיות, חתירה לעמידה בנורמות שקובע ארגון OECD, ועמידה בנורמות סחר בינלאומיות. יש להגביר את מודעות הציבור הרחב ומקבלי ההחלטות לגבי האיום הגלום בכך שגבולותיה של מדינת ישראל פרוצים לפלישות ביולוגיות לא מכוונות. את המודעות יש לתרגם לחקיקה שתייצר מנגנוני מניעה אפקטיביים, שימזערו את הסיכון מחדירת המינים הפולשים לישראל.
חוק מניעת פלישות ביולוגיות לישראל, התשע"ו-2016 הוא חוק שמטרתו למנוע כניסתם של מינים זרים פולשים לישראל, למנוע את התבססותם, לצמצם את התפשטותם, ולמזער את השפעתם של המינים שהתבססו. זאת במטרה להגן על המערכות האקולוגיות, המגוון הביולוגי, בריאות הציבור, התשתיות, החקלאות והכלכלה, ובהתבסס, בין היתר, על עיקרון "הזהירות המונעת", ובהתאם למחויבות ישראל, לאמנות בינלאומיות להגנה על המגוון הביולוגי, ולהחלטת הממשלה בנושא פיתוח בר קיימא (החלטה מס' 246 מיום 14.5.2003) במסגרתה הוטל על המשרד להגנת הסביבה לנקוט בצעדים למניעת התדרדרות המגוון הביולוגי.
הצעת החוק מאמצת את העיקרון המקובל והמנחה את גופי שמירת הטבע בעולם, בדירקטיבה האירופית ובמדינות מערביות שאימצו חקיקה בנושא מינים פולשים, ולפיו מניעה הינה האמצעי הטוב ביותר להתמודד עם תופעת המינים הפולשים, בהיותה האמצעי האפקטיבי, היעיל והזול ביותר. מתן מענה מערכתי לבעיית החדירה וההתבססות של מינים זרים פולשים הינה בעל חשיבות ותועלת כלכלית, חברתית וסביבתית: לישראל מחוייבות להילחם בתופעת המינים הפולשים, עקב הסיכון שלהם למגוון הביולוגי לישראל, וגם מכוח אמנת המגוון הביולוגי שישראל חתומה עליה.